בשנת 2007, במפרץ אמברקיקוס שביוון, ניסתה אם אחת להשיב לחיים את הצאצא שלה. היא הרימה את הגוף הקטן מעל פני המים ואז דחפה אותו אל מתחת לפני המים, הרימה אותו שוב, החזירה שוב וחוזר חלילה.
האם הייתה דולפינה מן המין דולפינן, והגור שלה נולד מת; הצופים במחזה היו מדענים על סיפונה של ספינת מחקר… בדוח שכתבו תיארו המדענים את תחושותיהם למראה השניים: הם לא רצו לקחת את הגור מן האם כדי לבדוק את גופתו, מתוך כבוד לבעל חיים מפותח מאוד שסבלו העמוק גלוי לעין. החוקרים ידעו שהם צופים באבל של אם.
(מתוך הספר "כיצד בעלי חיים מתאבלים", ברברה ג' קינג. תרגום: רימונה גרסון).
ב־2018, העולם התרגש ממחזה דומה, לווייתנית מסוג קטלן, שנשאה את תינוקה המת במשך 17 יום, למרחק של 1500 ק"מ (כתבה בויינט). לסיפור זה היה המשך טוב, כשהתבשרנו שאותה לווייתנית המליטה כעבור שנתיים ,גור חדש קטן וחמוד 
(לכתבה)
הלווייתנית האם נושאת את הגור המת, מול חופי קנדה, קיץ 2018
(צילום: מייקל וייס, המרכז לחקר הלווייתנים)
הספר סורק את תופעת האבל על אובדנם של אהובים, אצל בעלי חיים רבים, כולל קופים, חתולים, כלבים, עופות, פילים, צבי ים וארנבים. אחד הפרקים עוסק בבעלי חיים במשקים, כולל פרות, חזירים, ברווזים, תרנגולות וסוסים. הספר מביא סיפורים מרגשים ונוגעים ללב, על אהבות עזות 
שאינן מסתיימות, גם לאחר המוות.
